עקרונות מנחים לטיפול בגישה המערכתית

מבוא לגישה המערכתית:

בני-אדם הם תמיד חלק בלתי נפרד ממספר מערכות אנושיות, כגון משפחה, מקום עבודה, קבוצות חברים וכו'. הגישה המערכתית גורסת שכדי להבין את האישיות והקשיים שאנשים סובלים מהם, נדרש להבין את המערכת בה הם חיים ואת דפוסי התקשורת המתקיימים בה. ביחס לתאוריות ופרקטיות טיפול פסיכואנליטיות, המתעמקות בעולמו הפנימי של המטופל ובקשיים האינדיבידואליים שלו, מדובר בהבדל מחשבתי רדיקלי. בהתאמה לכך, מוקד העבודה בטיפול המערכתי הוא לא בעולמו הפנימי של המטופל, אלא במערכות היחסים שלו עם אחרים במערכת שהוא חלק ממנה. פעמים רבות, תכנית הטיפול תכלול מפגשים עם יתר חברי המערכת, לרוב המשפחה אך לא רק, גם יחד.     

​​

מקורות הטיפול המערכתי: 

מבחינה היסטורית, גישות מערכתיות החלו להיווצר בארה"ב בשנות ה 40 של המאה הקודמת, בעיקר על פסיכולוגים כמו בייטסון (Gregory Bateson) ופסיכואנליטקאים כמו סאליבן (Harry Stack Sullivan) , ג'קסון (Donald deAvila Jackson) ואחרים. בהמשך גישות אלה התפתחו לאסכולות של טיפול משפחתי דוגמת הטיפול האסטרטגי של היילי (Jay Douglas Haley), הטיפול המערכתי-מבני של מינושין (Salvador Minuchin) והטיפול המערכתי של אסכולת מילאנו. היום, אפשר למצוא מטפלים עם חשיבה מערכתית בעיקר בתחום הטיפול המשפחתי, זוגי, קבוצתי וייעוץ ארגוני.

​​

יישומים של טיפול מערכתי: 

המערכת בה' הידיעה אליה מתייחסות גישות אלה היא המשפחה, אך יישומים של טיפול מערכתי קיימים גם בהקשרים נוספים כמו מוסדות, ארגונים וקבוצות. מבחינה פרקטית, טיפולים מערכתיים ממוקמים על רצף. בקצה אחד מתקיימות התערבות טיפולית רק במערכות בהן מעורב המטופל (למשל, בית ספר, משפחה או מקום עבודה) לעתים מבלי לפגוש בכלל את המטופל באופן פרטני. בקצה השני, ההתערבות העיקרית היא פרטנית, אך מתווספות אליה התערבויות משניות או חשיבה מערכתית. בתווך (במרחב הקלאסי יותר של טיפולים מערכתיים), קיימים טיפולים זוגיים, משפחתיים, הדרכות הורים וטיפולים קבוצתיים.

​

ארבעה עקרונות בבסיס הגישה המערכתית:

​

1. טיפול ממוקד יחסים בהווה. הטיפול אינו בבעיה של מטופל ספציפי (Identified Patient), אלא במערכות היחסים שלו עם הסביבה. מוקד השינוי הוא מערכות יחסים אמיתיות בהווה. המטפלים המערכתיים מכוונים, קודם כל, לזהות את ''כללי המשחק'' של התקשורת בין המשתתפים. בהמשך, הם מכוונים לעודד ולייצר מנופים לשינוי בכללים אלה וכך מביאים לשינוי במערכות היחסים. למשל, במשפחות שבהן אחד מבני המשפחה מסתגר בבית ומפסיק לתפקד, ניתן לעתים קרובות לזהות שבתקשורת המשפחתית מועבר מסר לפיו אי אפשר לסמוך על יכולת ההתמודדות שלנו עם העולם המסוכן שבחוץ.

2. מתן חשיבות להשפעתם של הקשרים (Contexts). כלומר לאופן שבו בני אדם מרגישים ומתנהגים אחרת בסביבות ומערכות יחסים שונות. לשם השוואה, גישות טיפוליות רבות חוקרות את החלקים הקבועים או ההמשכיים באישיות ואת החזרתיות של דפוסי יחסים בהקשרים שונים.לעומתן, הגישות המערכתיות מאמינות שלדפוסי היחסים האקטואליים שנוצרים בהקשר מסוים, יש חוקיות מיוחדת משלהם. ניתן לראות דוגמאות רבות לכך ביום יום. למשל, כאשר אנו יושבים עם חבר או חברה בבית קפה ומשוחחים בצורה מסוימת ואז צורת השיח שלנו משתנה באופן משמעותי כשאנו עונים לטלפון לאחד מהורינו, או למנהל מהעבודה. בטיפול מערכתי, הנקודה הזו היא חשובה משום שלעתים נדרש לטפל בדפוסי היחסים בהקשרים השונים, באופן שונה. לעתים, הטיפול אף עשוי להתמקד בשינוי של ההקשר עצמו. טיפולים שבהם נעשית עבודה עם צוות בית הספר או מקום העבודה של המטופל הם דוגמה טובה לכך.    

3. עמדה אקטיבית של המטפל מול הסבל של המטופל. מטפלים בגישות מערכתיות חותרים להקלה בסבל של הפונים. אין הכוונה שהמטפלים המערכתיים מהירים לפעול להקלת הסבל, אלא שהם מכוונים בראש ובראשונה להקלת הסבל, כאשר הסטינג הטיפולי, יחסי העברה עם המטפלים וכיו''ב הם אמצעים משניים למטרה זאת. בעוד שבגישות אחרות להגדרת מטרות משותפות (למשל, בגישות קוגניטיביות התנהגותיות) ליחסי העברה, לאמפטיה ולהקשבה האנאליטית (למשל, בגישות דינאמיות) יש ערך משל עצמם, בגישות המערכתיות הערך העליון ניתן לשינוי במערכות היחסים בהווה כאשר כל השאר הם רק אמצעים אפשריים לכך. המטפלים בגישות מערכתיות הם אקטיביים בכך שהם מתכננים, מעריכים מחדש, מגדירים מטרות ומפעילים מניפולציות להחלה של שינוי בדפוסי יחסים.

4. שינויים במערך הטיפולי (סטינג). הגישות המערכתיות מתייחסות, יותר מכל גישה אחרת, אל הסטינג כמרחב עבודה. כלומר, התייחסות מיוחדת מוענקת למשתתפים (מי נוכח בפגישות), למקום הפגישות (למשל: קליניקה, ביה"ס, בית) ולזמן, כחומרים שניתן לעצב בהתאם למטרות הטיפוליות ולשינויים שחלים בהן לאורך הטיפול. נחזור לדוגמת המשפחות שבהן יש בן משפחה מסתגר. לעתים קרובות, המסתגר מתרחק מבני המשפחה ומפסיק להצטרף לפעילויות משפחתיות. מחד, הוא מרגיש שהוא לא מסוגל לשאת את הנוכחות המשפחתית, אך באותו זמן גם חווה בדידות ולעתים אף תחושה של נטישה. הזמנה של משפחתו לטיפול בקליניקה, עשויה לגרום לכך שהוא לא יקח חלק, ותחושת הנטישה תגבר. במקרה כזה, עצם קיום הפגישות המשפחתיות בבית המשפחה, עשוי להביא לשינוי של ממש במבנה הקשרים במשפחה.

 

כתבו:​

עמית וולק ויובל שכנאי